מארי קירי

האור הכחול במעבדה

במעבדה צנועה בפריז, ישבה אישה שקועה במחקר והביטה במבחנה קטנה שהפיצה אור כחול-ירקרק חלש בחושך. מארי קירי, המדענית הפולנייה שהגיעה לצרפת ענייה ורעבה לידע, גילתה את היסודות פולוניום ורדיום. בעיניה ובעיני בעלה פייר, האור הזוהר הזה היה סמל לקידמה וליופי המדע. אך הם לא ידעו כי האור הכובש הזה הוא גם כוח בלתי נראה המפרק את תאי גופם. החרטה שלה לא הייתה על המחקר או על התגליות, אלא על חוסר המודעות לסכנות הקרינה שהביאו למותו המוקדם של בעלה ולייסוריה הגופניים שלה.

המאבק של אישה במדע

קירי נאלצה להילחם על מקומה בעולם אקדמי שנשלט לחלוטין על ידי גברים. למרות קשייה הכלכליים, היא שקדה על עבודתה בבית מלאכה רעוע וקר, וזיקקה טונות של עפרות כדי להפיק שבריר גרם של רדיום טהור. תמיכתו הבלתי מסויגת של בעלה, פייר קירי, הייתה חיונית להצלחתה. יחד הם זכו בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1903.

הטרגדיה והעבודה לבד

בשנת 1906, נהרג פייר בתאונת דרכים טרגית בפריז, והותיר את מארי שבורת לב עם שתי בנותיהן. היא סירבה לקבל פנסיה ממשלתית והעדיפה להמשיך את עבודתם המשותפת. היא מונתה לפרופסורית הראשונה בסורבון וזכתה בפרס נובל שני, הפעם בכימיה, בשנת 1911. היא הקדישה את חייה להקמת מכוני רדיום ולמחקר רפואי לטיפול בסרטן.

שירות בחזית

במהלך מלחמת העולם הראשונה, פיתחה קירי יחידות רנטגן ניידות (שכונו "קירי הקטנות") ונסעה בעצמה לחזית כדי לסייע לרופאים לאתר רסיסים בגופם של חיילים פצועים. היא הדריכה נשים רבות כיצד להפעיל את המכשירים, כשהיא חושפת את עצמה ואת עוזרותיה למנות קרינה גבוהות ללא כל הגנה. היא התחרטה על כך שהקלות שבה הפיצה את השימוש ברדיום ללא אמצעי בטיחות נאותים פגעה בבריאותם של רבים מתלמידיה ועובדיה.

מחיר התגלית

בעשור האחרון לחייה, סבלה קירי מקטרקט, בעיות שמיעה ועייפות כרונית, עד שנפטרה בשנת 1934 מאנמיה אפלסטית שנגרמה מחשיפה ממושכת לקרינה. אפילו כיום, המחברות והחפצים האישיים שלה נשמרים בתיבות עופרת מיוחדות בשל רמת הרדיואקטיביות הגבוהה שבהם. מורשתה היא של מסירות מוחלטת לאנושות ושל הקרבה עצמית מדעית שאין שנייה לה.