פריץ האבר

הפרדוקס הכימי של האבר

במשרדו החשוך שבמכון קייזר וילהלם בברלין, ישב פרופסור פריץ האבר והביט במבחנות המונחות לפניו. הכימאי היהודי-גרמני המבריק, שהמציא את השיטה לקשירת חנקן מהאוויר ובכך פתר את בעיית הרעב העולמי, מצא עצמו נרדף על ידי יציר כפיו האחר - הנשק הכימי. האבר האמין כי מדען צריך לשרת את מולדתו ללא תנאי, אמונה שעלתה לו באובדן כבודו, בבגידת המדינה שאהב ובמותה הטרגי של אשתו.

המצאת המאה והצלת האנושות

בתחילת המאה ה-20, האוכלוסייה הגלובלית עמדה בפני משבר רעב עצום בשל מחסור בדשנים חנקניים. האבר פתר את הבעיה על ידי פיתוח סינתזה של אמוניה מחנקן ומימן. המצאה זו אפשרה ייצור המוני של דשנים כימיים והזינה מיליארדים. אך אותו תהליך בדיוק שימש גם לייצור חומרי נפץ עבור הצבא הגרמני, וקשר את גורלו של האבר למכונת המלחמה.

מדע בשירות המלחמה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, רתם האבר את גאונותו לפיתוח גז כלור כנשק התקפי. הוא פיקח אישית על מתקפת הגז הכימית הראשונה בהיסטוריה באיפר (1915). האבר טען כי נשק כימי עשוי לקצר את המלחמה ולהציל חיים. אשתו, קלרה אימרווהר, שהייתה כימאית בעצמה, התחננה בפניו שיפסיק את פיתוח הנשק הברברי. לאחר שסירב והעלה את עצמו לדרגת קפטן, שמה קלרה קץ לחייה בחצר ביתם.

החורבן והנידוי

למרות זכייתו בפרס נובל בשנת 1918 על המצאת סינתזת האמוניה, מורשתו של האבר הוכתמה לצמיתות כ"אבי הלוחמה הכימית". הטרגדיה שלו הגיעה לשיאה בשנות ה-30 עם עליית הנאצים לשלטון. למרות נאמנותו המוחלטת לגרמניה והמרתו לדת הנוצרית, הוא נאלץ להתפטר מתפקידו בשל חוקי הגזע ונאלץ לברוח מהמולדת שכה אהב.

מותו של פטריוט מנודה

האבר נפטר שבור לב בגלות בשווייץ בשנת 1934. החרטה העמוקה ביותר שלו הייתה הנאמנות העיוורת למדינה שבסופו של דבר דחתה אותו בשל מוצאו, והידיעה שהגזים שפיתח (ובהם הגז ציקלון B ששימש תחילה כחומר הדברה) ישמשו מאוחר יותר לרצח המוני של בני עמו במחנות ההשמדה. מורשתו נותרה קרועה בין הצלת האנושות לבין השמדתה.